המשפחה שכלה ילד? האחים ימשיכו הלאה

תוצאות מחקר חדש וראשון מסוגו שנערך בישראל, על ידי ד"ר דנה כהן (מרצה במכללה האקדמית אשקלון), התפרסמו לאחרונה וחשפו עובדות מפתיעות. המחקר שעסק בהתמודדותן של משםחות שכולות עם האובדן, העלה כי עוצמת האבל שחווים האחים וההורים השכולים היא שונה וכמו כן כל בני המשפחה נמנעים מלדבר ביניהם על האובדן שחוו.

במסגרת המחקר התראיינו משפחות שחוו אובדן בלתי צפוי של ילד, כאשר ההגדרה התייחסה ל"ילד בוגר". לצורך המחקר נבחרו משפחות שאבדו ילד שהיה לפחות בן 18 ולא הספיק עדיין להקים משפחה משלו. נסיבות המוות במחקר היו שונות: מוות במסגרת פעילות צבאית, בפיגוע, תאונת דרכים או נסיבת מוות טבעית כגון דום לב.

במחקר נמצא כי קיים פער מהותי בין אבלם של ההורים השכולים לזה של האחים, וגם כי קיימת דינמיקה משפחתית הלוקחת חלק בפער שנוצר. המחקר מציג כי למרות שההתמודדות עם האובדן מורכבת ומכאיבה לכל בני המשפחה, ההורים והאחים חווים זאת באופן שונה – ההורים עוברים תקופת אבל  עמוקה וקשה ממנה חלקם לא יצליחו לצאת לעולם, בעוד עוצמת האבל של האחים הולכת ופוחתת עם הזמן.

ההורים השכולים חווים את האבל והכאב שנוצר בעקבות האובדן בכל רגע נתון. חלק גדול מהם מאבד כל עניין בחיים ואף מביע רצון למות ולהצטרף לבן ששכלו. הזמן החולף לא מרפה את הפצעים, לא מפחית את עוצמת הכאב ובמקרים מסוימים אף להפך, הכאב הולך ומתעצם.

אותם הורים פעמים רבות מאבדים כל תקווה לעתיד טוב ולכן גם אינם מתכננים לקראתו. הזמן בעיניהם נתפס כאויב, אחד כזה הממשיך לאפשר לכאב להכות בהם, זו גם אחת הסיבות שהורים רבים ממלאים את זמנם בפעילויות, זאת בכדי שלא ייאלצו להמודד כאמצעי להימנע מההתמודדות. לעומת זאת בחגים, מועדים, סופי שבוע ואירועים משפחתיים, הכאב צף ומתעצם בשל העדרותו של הבן.

בניגוד להורים, מבינים מדברי האחים כי האבל שהם חווים פחות אינטנסיבי, לא מהווה חלק גדול מחייהם והם אינם חווים אותו ברמה יומיומית. בניגוד להורים מסרבים לשקוע במוות, שבים לשגרה במהרה ומצליחים לבנות את חייהם מחדש במהרה יחסית. יחד עם זאת האבל על האח שאבדו ימשיך להיות חלק מחייהם, גם אם חלק המודחק ולא מהווה חלק מרכזי באותם חיים.

מהמחקר ניתן להסיק כי ישנם הורים המתקשים לקבל את התמודדות ילדיהם האחרים עם מותו של הבן המת, ולמרות שהם מבינים בצורך שלהם להמשיך הלאה – הם מתקשים לקבל את העובדה שהם מתרחקים מהאבל.

ממצא נוסף העוסק בלדינאמיקה המשפחתית, חושף כי שיחות בנושא האובדן בין בני המשפחה הן בגדר טאבו וכי בני המשפחה לא משתפים אלה את אלה בכאב אותו הם חווים. גם האחים וגם ההורים שותפים לאותה הימנעות מלעסוק בנושא. השיחות אותן הם מנהלים שעוסקות באובדן הן מעטות, ולעתים הם גם מבקרים בבית הקברות בנפרד.

מדוע בעצם בני המשפחה נמנעים מלדבר על האובדן שחוו? על פי המחקר קייצות לכך מספר סיבות:
1. שוני בחווית האבל מקשה על שיתוף מצד שני הצדדים.

2. הילדים החיים מעוניינים להמשיך בחייהם מבלי לשקוע באבל כהוריהם.

3. שיחות על אובדן יוצרות כאב והימנעות מלדבר על כך מהווה הגנה מפני אותו כאב.

4. הצורך לתפקד כמשפחה נורמלית ולהתמקד במטלות היום-יום.

5. חולשה נפשית של ההורים שאין ברשותם את הכוחות והכלים לקיים שיחות מסוג זה.

לרוב מקיימים האחים שיחות על הכאב, האובדן והחוויה בעיקר עם חברים ובני בני הזוג. ההורים לעומת זאת מצליחים לשוחח בחופשיות עם הורים שכולים אחרים שמבינים את החוויה שהם עוברים.

לכתבות נוספות בנושא התמודדות ותמיכה – לחצו כאן 

לאינדקס מרכזי וקווי תמיכה – לחצו כאן

 

כתבות נוספות

• אמן הג'אז דייב ברובק הלך לעולמו
• התמודדות עם אובדן באמצעות דמיון מודרך
• מה קורה כשמלאך המוות מבלה בפאב?